<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ב' שער י"ג</h1>
<h2>דף ע.</h2>
והשולח ממון שהיה חייב לחבירו ואמר לשליח "הולך ממון זה לפלוני", כתבתיו (בחלק) [בדרך] הראשון בשער הששי. וגם ענין ההרשאה הנוטין לזה כתבתיו למעלה בדרך הראשון (בדרך) [בשער] השני. כתב הר"ם בפ"ג דשלוחין, ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי, ואמר לוי להד"ם אבל יבא שמעון וישבע ויטול, מוציאין מיד לוי הממון, ויהיה מונח בב"ד עד שיבוא שמעון וישבע ויטול. וכן כל הדברים שתולה לוי בשמעון ידון עם ראובן ויהיה הממון מונח בב"ד עד שיבוא שמעון וישבע ויטול. ויש לראובן להחרים על מי שטוען טענות שקר כדי לעכב ולאחרו. ואע"פ שכתב ז"ל דלא כתבי הרשאה היכא דכפריה, שאני הכא דכפר אחר ההרשאה, כ"כ הראב"ד ז"ל. נתחייב לוי שבועה אינו יכול לעכב ולומר איני נשבע עד שאחרים מפני שמעון על מי שטוען עלי שקר, שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנוה הגאונים האחרונים כדי שיכוונו בעלי דינין טענותיהם. ואין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה זו.
<h2>דף קב:</h2>
גרסינן בפרק הגוזל, הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חטין ולקח בהם שעורים, אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. וכתב רי"ף, וקיימא לן כרבי יהודה דאמר לא קנו בשנוי, והלכך חזינן אם לסחורה נתן לו ובתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה. ואם הותירו הותירו לאמצע, דאדעתא דרווחא יהבינהו ניהליה. ואם לא נתן לו בתורת שותפות אלא לקנות בהם חטים לסחורה ולא יטול ממנה כלום, אם פחתו פחתו לשליח, מפני שהוא משנה. ואם הותירו הותירו לבעל המעות. וכן אם נתן לו מעות לקנות לו חטים לאכילה וקנה שעורים, אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות. דלא אמרינן [אם] הותירו הותירו לאמצע אלא כשנתן מעות בתורת שותפות ליקח בהם חטים ולקח בהם שעורים או בהפך, אבל שלא בתורת שותפות בין לסחורה בין לאכילה אליבא דרבי יהודה חד דינא הוא, ואם הותירו הותירו לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח ע"כ.
והנותן מעות ליקח חטין ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת.
<h2>דף קד.</h2>
וגרסינן בפרק הגוזל, שליח שנעשה בעדים רב חסדא אמר הוי שליח. וכתב רי"ף ז"ל, וקיימא לן כרב חסדא. והני מילי היכא דבעי מאן דאיתיה לממונא בידיה (וליתיב) [למיתבה] ניהליה, דכיון דשליח הנעשה בעדים הוי שליח אי יהבינהו ניהליה ונאנסו לא מיחייב באחריותן אבל אי לא בעי ההוא דאיתיא לממונא בידיה למיתבינהו ניהליה בהאי שליחות לא כייפינן ליה בדינא למיתבינהו, דהא אמרי נהרדעי [לעיל ע' ע"א] כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי (והנפק) [ואפיק] לנפשך לאו (אדרכתא) [אורכתא] היא, דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את.
<h2>דף קד:</h2>
כתב הר"ם בפ"א דשלוחין, ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי, אם רצה לשלחו אינו חייב באחריותו, בין שהיה מלוה בין שהיה פקדון, והוא שיכיר שהוא כתב ידו. [ואם טען המלוה ואמר לא כתבתי לא שלחתי לך ישבע הלוה היסת שכתב ידו] בא אליו ולפיכך שלח ויפטר וכזה הורו רבותינו. אבל אם לא היה [הכתב] כתב ידו, או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו או אינו, אפילו היו (כותבין) [כתובין] בו סימנים ואותיות שביניהם בייחוד, אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב ואחרים (כמו כך) [רמו בו], שמעון חייב באחריותו ומשלם לראובן אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה. ויש מי שהורה שישבע ראובן ואחר כך יטול, כדין כל הנשבעין ונוטלין. ושם, לוי בא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים וחמשה בלבד, ישבע ראובן שלא הביא לו רק עשרים וחמשה כדין כל מודה במקצת, וישבע לוי היסת שהעשרים [וחמשה] שנתת לי נתתים לראובן, וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן. וכן כל כיוצא בזה ע"כ.
וגרסינן התם אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומין בו. והלכתא כשמואל. ולשמואל מאי תקנתיה, כי הא דרבי אבא הוה מסיק ברב יוסף בר חמא אמר ליה לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי. א"ל רבי אמי כתב לך התקבלתי. אמר לו לא. אמר לו זיל ברישא ויכתוב לך התקבלתי. לסוף אמר ליה אי כתב לך נמי התקבלתי ולא כלום [הוא] דילמא אדאתית שכיב ר' אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא ולא כלום. ואלא מאי תקנתיה. א"ל נקנינהו ניהלך אגב ארעא ותא את כתוב לן התקבלתי. כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. וכתב שם רי"ף והיכא דא"ל חד לחבריה שדר לי זוזי בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה בהדי ההוא פלניא דאמר ליה, ואיתניסו פטור מלשלומי, דתנן בהשואל את הפרה [צ"ח ע"ב] וכו'. והיכא נמי דאתנו בינייהו מעיקרא דכל מה דמשדר כל חד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה דמי בהדי מאן דבעי תנאי ממון [הוא] וקיים ואית ליה רשותא לשדורי ליה בהדי מאן דחזי ואי איתניס באורחא ברשותא דמריה איתניס. וכ"כ הר"ם ז"ל בפרק ב' דשלוחין וכן שנים שהתנו ביניהם כל מי שירצה לשלח חבירו משלח, ה"ז משלח ביד מי שירצה שהוא ראוי להוליך דבר זה וכו'. וכתב עוד רי"ף והיכא דשדר ליה כתבא ואמר ליה שדר לי ההוא מידי דאית לי גבך בהדי פלניא ויהבה ניהליה לא מיחייב באחריותה, דהכי נהגי האידנא תגרי. וקיימא לן בכי האי דמנהגא מילתא היא. והכין שדרו ממתיבתא. וה"מ מדעתיה, אבל בע"כ לא דא"ל לאו בע"ד דידי את. כדכתיבנא לעיל. כל (אדרכתא) [אורכתא] דלא כתיב זיל דון וכו'. וזהו מאי דכתב הר"ם בראובן ששלח כתב לשמעון, שכתבתי לעיל שאם מכיר הכתב שישלח והוא פטור.
